לא שוויון, לא מחאה – סרבנות
״אי־התנדבות״ ו״נמות ולא נתגייס״ מתגלות כאחיות תאומות – והכול בזמן מלחמה
אם זה נראה לכם מוכר – זה כי זה מוכר.
הסיסמה ״אי־התנדבות״ מתקופת הרפורמה המשפטית לא נולדה בקפלן במקרה, והיא גם לא נעלמה במקרה. מדובר באחות תאומה, אולי אפילו תאומה סיאמית, של הסיסמה החרדית המיתולוגית: ״נמות ולא נתגייס״. אותו רעיון, אותה בריחה מאחריות, רק עם פונטים שונים.
[social]https://youtu.be/jqyWTGznAn4?si=0Iq8UQZBjBv9oQjS[/social]
בערוץ 14 עושים לאחרונה את מה שהרבה עיתונאים אחרים מפחדים לעשות: לחבר נקודות. ובתמונה שמתקבלת, בזמן שלוחמינו נלחמים בכל החזיתות – יש מי שנלחם בעורף. לא עם נשק, אלא עם צ׳קים, קמפיינים ו״מחאות אזרחיות״ ממומנות היטב.
הקפלניסטים, עטופי המילים הגבוהות על ״שוויון״ ו״דמוקרטיה״, והקיצונים בחרדים, עטופי סיסמאות ישנות וישיבות חדשות – מצאו שפה משותפת. לא אידיאולוגיה, לא ציונות, אלא אינטרס. כי מה יותר נוח מלהפיל ממשלה בזמן מלחמה, ולקרוא לזה מאבק ערכי?
וכאן מגיע רגע הכנות הנדיר. לא פליטת פה – הודאה. ״עבדנו בזה״. שנתיים בבתי כנסת, שנתיים בפירוק, שנתיים בלהסביר למי שלא רוצה לשמוע למה המדינה היא הבעיה. מי שחשב שהמאבק נגד חוק הגיוס נועד לגייס חרדים – מוזמן להצטרף למועדון התמימים. הכניסה חופשית, היציאה פחות.
הבדיחה העצובה היא שכולם משתמשים באותם כלים:
החרדים הקיצונים צועקים ״נמות ולא נתגייס״.
הקפלניסטים צועקים ״אי־התנדבות״.
ובפועל, שניהם אומרים אותו דבר: המדינה – תסתדרי לבד.
ובזמן שחיילים נופלים, מילואימניקים קורסים ומשפחות מחזיקות את החזית האמיתית – יש מי שמחזיק פלקט ביד אחת ופטור ביד השנייה. סרבנות עם יח״צ, השתמטות עם לוגו.
אז כן, זה לא מאבק על גיוס.
זה לא מאבק על שוויון.
וזו בטח לא מחאה תמימה.
זה שיתוף פעולה בין קצוות, עם מטרה אחת ברורה: לפרק אחריות לאומית – ולמכור את זה לציבור כסיפור מוסרי.
ומי שלא קולט את זה גם עכשיו?
שימשיך לשיר במקהלה. מישהו כבר כתב את המילים.
